את מנסה לדבר על משהו שפגע בך. בוחרת מילים, נזהרת בטון, מסבירה שאינך תוקפת. ובכל זאת, השיחה מתהפכת: עכשיו הוא הפגוע, את זו שצריכה להסביר את עצמך, ומה שכאב לך נותר ללא מענה. כשזה קורה שוב ושוב, את עלולה להתחיל לחשוב שהבעיה היא באופן שבו את מדברת. אולי לא היית רגישה מספיק. אולי בחרת רגע לא מתאים. אולי אם תסבירי אחרת, הוא יצליח להקשיב. אבל לפעמים הקושי אינו בניסוח שלך. הוא קשור לכך שהאדם שמולך מתקשה לשאת פגיעה בערכו העצמי, עד שגם בקשה סבירה או ביטוי של אכזבה נחווים אצלו כאיום. דפוס כזה עשוי להופיע בנרקיסיזם סמוי, אך אינו מספיק כדי לאבחן אותו. כדי להבין מה מתרחש, חשוב להבחין בין רגישות אנושית לבין מצב שבו הצורך להגן על הערך העצמי דוחק בעקביות את רגשותיו וצרכיו של האחר. המאמר פונה לנשים לשם נוחות הקריאה, אך הדפוסים המתוארים יכולים להופיע אצל אנשים מכל מגדר.
מאחורי תחושת העליונות עשוי להסתתר ערך עצמי שברירי
נרקיסיזם אינו שם אחר לביטחון עצמי גבוה. ביטחון עצמי יציב מאפשר לאדם להכיר בחסרונותיו, לקבל ביקורת ולהודות בטעות בלי להרגיש שערכו כאדם מתמוטט. בנרקיסיזם פגיע, לעומת זאת, תחושת הערך העצמי עשויה להיות לא יציבה ותלויה מאוד בתגובות הסביבה. ביקורת, חוסר הסכמה או היעדר תשומת לב עלולים לעורר בושה, תחושת נחיתות ועלבון עמוק. גם כשהאדם מפגין עליונות, הוא לא בהכרח מרגיש בטוח בעצמו.
כאן נמצא הפרדוקס: תחושת נחיתות יכולה להתקיים לצד ציפייה ליחס מיוחד. אדם עשוי להרגיש שאינו שווה מספיק, ובמקביל להאמין שלא מעריכים אותו כראוי, שמגיע לו יותר או שהסביבה אינה מבינה עד כמה הוא יוצא דופן. עם זאת, אין הסבר אחד לכל ביטויי הנרקיסיזם. אי אפשר לקבוע שכל התנהגות נרקיסיסטית מסתירה בהכרח חוסר ביטחון עמוק, או שכל אדם חסר ביטחון הוא בעל מאפיינים נרקיסיסטיים.
נרקיסיזם סמוי לא תמיד נראה כמו שמצפים
״נרקיסיזם סמוי״ אינו אבחנה קלינית נפרדת. זהו מונח המתאר ביטויים פחות מוחצנים של מאפיינים נרקיסיסטיים. הוא קשור לנרקיסיזם פגיע, אך המונחים אינם זהים לחלוטין. האדם אינו חייב להיות ראוותני, שתלטן באופן גלוי או עסוק בהתרברבות. הוא עשוי להיראות מאופק, מופנם, פגיע מאוד או מלא ספקות לגבי עצמו. הצורך בהכרה עשוי להתבטא בעיסוק חוזר בכך שלא מעריכים אותו, שלא מבינים אותו או שאחרים זוכים למה שנמנע ממנו. הקושי אינו עצם הפגיעוּת. הוא מתעורר כאשר העיסוק בכאב ובערך העצמי מצמצם שוב ושוב את היכולת לראות את האדם שמולו, להכיר בצרכיו ולקחת אחריות על הפגיעה בו.
רגישות גבוהה, מופנמות וחוסר ביטחון אינם כשלעצמם נרקיסיזם. מה שדורש בחינה הוא הדפוס המתמשך והמחיר שהוא גובה ממערכות היחסים.
את מדברת על מה שקרה, והוא שומע מה זה אומר עליו
נניח שאת אומרת: ״נפגעתי כשביטלת את הדברים שלי ליד החברים״. במקום לשמוע התייחסות להתנהגות מסוימת, הוא עשוי לחוות את דברייך כקביעה כוללת: ״אני לא ראוי״, ״אני כישלון״ או ״את חושבת שאני אדם רע״. התגובה יכולה להיות התגוננות, כעס, הסתגרות או האשמה בחזרה. כך השיחה עשויה לעבור במהירות ממה שחווית אל הצורך שלו להתגונן. את מוצאת את עצמך מסבירה שהוא אינו אדם רע, שאת מעריכה אותו ושלא התכוונת לפגוע. העניין שביקשת לברר נעלם.
אין צורך להניח שמדובר בתכנון מודע. לעיתים זו תגובה הגנתית שהאדם עצמו מתקשה לזהות. אבל גם תגובה שאינה מתוכננת יכולה לפגוע ולהשאיר אותך ללא מקום בקשר. השאלה החשובה היא מה קורה לאחר שהסערה שוככת: האם אפשר לחזור לנושא? האם הוא מסוגל להכיר בחוויה שלך? האם יש ניסיון לתקן, או שאת נדרשת לוותר על העניין כדי שהקשר יחזור לשגרה?
כשהפגיעוּת תופסת את כל המקום
בקשר שיש בו הדדיות, שני אנשים יכולים להיפגע באותו ויכוח. אפשר להכיר בכך שהדברים היו קשים לשמיעה, ובו בזמן להתייחס להתנהגות שפגעה מלכתחילה. הקושי מתחיל כאשר הכאב של אחד הצדדים הופך שוב ושוב לסיבה שבגללה אי אפשר לדבר על הכאב של האחר. כל בקשה נחווית כדרישה מוגזמת, כל גבול כדחייה וכל אי־הסכמה כהוכחה לחוסר אהבה. בהדרגה, את עשויה להתחיל לצמצם את עצמך: לדחות שיחה חשובה, להימנע מלשתף באכזבה או לוותר על צורך כדי לא לעורר תגובה קשה. במצב כזה, כדאי לבחון אם נוצרה ציפייה שתנהלי את רגשותיו באמצעות הוויתורים שלך. התחשבות היא חלק מקשר; אחריות מתמדת למנוע מהאחר כל עלבון עלולה להשאיר מעט מאוד חופש להיות מי שאת.
הכאב אמיתי. גם האחריות למעשים
כינויים כמו ״הקורבן הנצחי״ או ״מלכת הקרח״ אינם אבחנות. הם גם עלולים לטשטש הבדלים חשובים בין מצוקה ממשית, קושי בוויסות רגשי והתנהגות שפוגעת באחר. אדם יכול להרגיש פגוע באמת ובכל זאת לפגוע. הוא יכול להזדקק להפסקה בזמן ויכוח, ובכל זאת להיות אחראי לחזור לשיחה. הוא יכול להתקשות לשמוע ביקורת, ובכל זאת להידרש להתייחס לתוכן שלה. לכן, השאלה אינה רק אם הוא סובל. השאלה היא אם לצד הסבל שלו יש מקום להכרה במה שעובר עלייך. הבנת הקושי שלו אינה מחייבת אותך לקבל את השלכותיו ללא גבול.
איך הדאגה אליו הופכת לוויתור על עצמך?
כאשר בן הזוג מתקשה לשאת תסכול או עלבון, את עשויה לנסות לפצות: להסביר יותר, לבקש פחות, להרגיע מהר יותר ולהקדים לזהות כל שינוי במצב רוחו. אם ההתנהלות הזאת נעשית קבועה, הקשר עלול להתארגן סביב צרכיו. לפני שאת שואלת את עצמך מה את רוצה, את כבר בודקת כיצד הוא יגיב. דפוסים של תלות־יתר, המכונים גם קודפנדנס, עשויים לכלול עיסוק מוגזם ברגשותיו ובצרכיו של האחר על חשבון הגבולות והרווחה האישית. אבל אין להסיק שכל מי שנמצאת בקשר כזה מתמודדת עם תלות־יתר, או שרגישות ואמפתיה הופכות אותה בהכרח לפגיעה לדפוס מסוים. גם הטענה שנרקיסיזם ותלות־יתר הם תמיד ״שני צדדים לאותו הפצע״ מצמצמת מציאות מורכבת להסבר יחיד. אפשר לבחון מדוע את מוותרת על עצמך ומה יעזור לך לפעול אחרת, בלי להטיל עלייך אחריות להתנהגות שלו.
שינוי אפשרי, אבל הוא אינו משימה זוגית שלך בלבד
אנשים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים יכולים להשתנות. זה עשוי להיות תהליך ממושך, הכרוך בהכרה בקושי, בנכונות לקבל עזרה ובעבודה עקבית על דפוסי ההתנהגות והיחסים. אבל האפשרות לשינוי אינה הבטחה, והאהבה שלך אינה יכולה להחליף את ההשתתפות שלו בתהליך. אם את מנסה להבין האם מתרחש שינוי, התבונני במה שקורה לאורך זמן: האם הוא מסוגל להקשיב בלי להאשים אותך מיד בחזרה? האם הוא מכבד גבול גם כשהוא מתוסכל ממנו? האם התנצלות מלווה בהתנהגות אחרת? האם יש נכונות לעבוד על הקושי גם לאחר שהמשבר חולף? הצהרה שהוא מבין אינה מספיקה כשלעצמה. השינוי צריך לקבל ביטוי גם בחיי היומיום.
אינך צריכה אבחנה כדי לדעת שקשה לך
לא תמיד אפשר לדעת אם המונח ״נרקיסיזם סמוי״ מתאים לאדם מסוים, ואבחון מקצועי אינו נעשה מתוך תיאור של כמה שיחות. אבל אינך צריכה אבחנה שלו כדי להתייחס ברצינות לחוויה שלך. כדאי לשאול:
- האם יש לי חופש להביע אי־הסכמה?
- האם אני יכולה לבקש משהו בלי להרגיש אשמה?
- האם הכאב שלי זוכה להקשבה?
- האם אנחנו מצליחים לפתור קונפליקטים, או שאני בעיקר לומדת להימנע מהם?
- האם יש בקשר מקום גם לחיים, לרצונות ולגבולות שלי?
אם קשה לך להבחין בין התחשבות לבין ויתור מתמשך על עצמך, ליווי מקצועי יכול לעזור לך להבין את הדפוס ולבחון את צעדייך. את יכולה לראות את חוסר הביטחון שלו, להבין את הבושה ולהכיר בכאב. לצד כל אלה, מותר לך לצפות ליחס מכבד ולהדדיות. הערך העצמי השברירי שלו אינו מבטל את הצרכים שלך.
